החלטה בתיק בש"א 22986/05

בקשה זו היא המשכו של הליך, אשר נסב על בקשה למתן הוראות שהגישו הנאמנים של המשביר לצרכן ישראל בע"מ (להלן: "המשביר") להורות למבקשת, לוגיסטיקר בע"מ (להלן: "לוגיסטיקר"), לשחרר טובין שעוכבו על-ידה (בש"א 19640/02, להלן: "בקשת הנאמנים"). בהחלטתי מיום 22/4/04 דחיתי את בקשת הנאמנים, תוך שקבעתי כי קמה ללוגיסטיקר זכות עיכבון על הטובין. עתה, עותרת לוגיסטיקר להורות למפרקים הזמניים והמנהלים המיוחדים של המשביר לשלם לה סך של 2,168,620 ש"ח בגין החוב המובטח, לטענתה, בזכות העיכבון.

העובדות, ההליכים והטענות

1.       בתקופה הרלוונטית לבקשה, סיפקה לוגיסטיקר למשביר שירותי אחסון, ניהול מלאי, הפצה ומשלוח של סחורות, על-פי הסכם שנכרת ביום 25/6/98 (להלן: "ההסכם"), בו שימשה לוגיסטיקר כחליפתה של חברת ממן - מסופי מטען וניטול בע"מ (להלן: "ממן"). תוקפו של ההסכם הוארך בשלוש שנים ביום 1/8/00 (להלן: "ההסכם המאריך") .

2.       ביום 1/9/02 הודיעה לוגיסטיקר למשביר על ביטול ההסכם עקב הפרתו ועל מימוש זכות העיכבון המוקנית לה ביחס לטובין המוחזקים בידיה. ביום 2/9/02 הגיעו הצדדים להסדר, במסגרתו חזרה בה לוגיסטיקר מהודעת הביטול, והוחלט כי ההסכם ייכנס שוב לתוקף בתנאים שנקבעו. עוד נקבע, כי אם לא יוסדר החוב ללוגיסטיקר, ייחשב הדבר כהפרה יסודית של ההסכם, ולוגיסטיקר תהא רשאית לבטלו באופן מיידי וללא התראה נוספת.

ביום 17/10/02 הודיעה לוגיסטיקר, בשנית, על ביטול ההסכם החל מיום 20/10/02, נוכח אי-עמידתה של המשביר בהתחייבויותיה, ועל עיכוב טובין להבטחת פירעון חוב בסך 5,017,088 ש"ח.

3.       ביום 3/11/02 ניתן צו הקפאת הליכים נגד המשביר, בו נקבע כי "בתקופת הקפאת ההליכים, לא תיפרע כל ערבות בנקאית שהוציא תאגיד בנקאי לטובת נושה של החברה ולא יבוצע כל סעד עצמי על-ידי מי מנושי החברה, לרבות קיזוז, המחאת חוב ועיקול או עיכבון על תקבולים מלקוחות החברה". בעקבות מתן הצו, דרשו הנאמנים בהקפאת ההליכים כי לוגיסטיקר תשחרר לאלתר את הטובין המעוכבים, ומשסירבה לעשות כן, הגישו בקשה לבית-משפט זה להורות על שחרור הטובין (לעיל ולהלן - בקשת הנאמנים). בבקשת הנאמנים נטען, בין היתר, כי החוב שבעטיו עיכבה לוגיסטיקר את הסחורה מקורו בשירותים שניתנו ביחס לטובין שכבר שוחררו על-ידה, ומכאן שהעיכבון נעשה שלא כדין. לוגיסטיקר לא הכחישה כי החוב שביסוד העיכבון התייחס לטובין ששוחררו על-ידה, אך טענה כי חובותיה של המשביר והטובין המעוכבים קשורים לאותה עסקה, ולפיכך, קמה לה זכות עיכבון על טובין אלה מכוח הוראות חוק שונות. בינתיים, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו ישוחררו הטובין המעוכבים לידי המשביר, אשר תמשיך לשלם ללוגיסטיקר באופן שוטף עבור שירותיה, מבלי שיהא בכך משום ויתור על טענת העיכבון מצד לוגיסטיקר (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 19/11/02).

בקשת הנאמנים נדחתה, כאמור, בהחלטה מיום 24/4/04 (להלן: "ההחלטה הקודמת"), בה קבעתי כי כל הסחורות שעברו תחת ידיה של לוגיסטיקר היו קשורות להסכם מסגרת שנכרת בין הצדדים והיו חלק מעסקה אחת. משכך, זכאית הייתה לוגיסטיקר לעכב משלוח טובין גם בגין חובות שנוצרו ביחס לטובין ששוחררו על-ידה. בסוף ההחלטה ציינתי, כי לעניין היחס בין שווי הנכסים המעוכבים לבין גובה החוב, לא הוצגו בפניי די נתונים כדי להכריע האם עולה הראשון על האחרון במידה בלתי סבירה, ועל כן, ייטיבו הצדדים לעשות אם יגיעו להסכמה בעניין זה, מבלי להיזקק לערכאות השיפוטיות (ראו: פסקה 25 להחלטה). כנגד החלטה זו הגישו המפרקים הזמניים ערעור, שעודנו תלוי ועומד בבית המשפט העליון.

4. דא עקא, הצדדים נותרו חלוקים הן באשר לגובה החוב והן באשר לשווי הנכסים שעוכבו. עם קבלת ההחלטה הקודמת, פנתה לוגיסטיקר למפרקים בדרישה לפרוע את החוב שהובטח בעיכבון, אשר הוערך על-ידה בסכום של 5,614,302 ש"ח, כולל הפרשי הצמדה וריבית (ראו המכתב מיום 3/5/04, נספח ד' לבקשה). המפרקים ביקשו לבדוק את גובה החוב ללוגיסטיקר ואת שווי הסחורות שעוכבו. לאחר בדיקת ההסכמים, החשבוניות ושאר המסמכים הנוגעים לחוב, אישרו המפרקים ביום 14/7/04 תשלום ראשון ללוגיסטיקר בסך 3,615,967 ש"ח; ביום 28/7/04 נתנו אישורם לתשלום סך של 493,709 ש"ח; וביום 30/12/04 אישרו תשלום נוסף בסך 211,019 ש"ח. המפרקים דחו את התביעה של לוגיסטיקר להחזר הוצאות אחסנה ושמירה של הנכסים המעוכבים בסך 140,400 ש"ח,  בהיעדר פירוט לגבי הבסיס המשפטי של החוב ולגבי שיעורו. כמו כן, דחו המפרקים את תביעתה לתשלום סך של 320,881 ש"ח בגין אספקת שירותים במהלך התקופה מיום 17/10/02 ועד יום 31/10/02, היות שלטענתם, בתקופה זו לא סופקו השירותים, אך עם זאת, הסכימו המפרקים להפחית מסכום זה 154,354 ש"ח בלבד, לאחר שאושרו חיובים בגין פעולות ספציפיות שביצעה לוגיסטיקר עד ליום 16/10/02. כך גם לא אושר לתשלום סכום של 322,115 ש"ח שתבעה לוגיסטיקר עבור השכרת מחסן ציוד למשביר, מאחר שנטען כי אינו חוסה בצל העיכבון. בנוסף לכך, הורו המפרקים על הפחתת סכום של 9,778 ש"ח מסכום החוב הנטען, שהתבסס על חשבוניות, אשר לגביהן לא נמצא כל אישור של ההנהלה לשעבר של המשביר, וכן הורו על הפחתת סכום של 21,075 ש"ח, בשל הפרשים בין הסכומים הרשומים בחשבוניות שהוציאה לוגיסטיקר לבין הסכומים שנרשמו במקביל בספרי המשביר. מעבר להפחתות הללו, אושרו לתשלום כל החשבוניות שהוצאו על-ידי לוגיסטיקר, מלבד סך של 4,830 ש"ח, שהופחת אף הוא בהוראת המפרקים. עוד טענו המפרקים כי יש להפחית מסכום החוב הנטען הנחת התייעלות בסך 284,574 ש"ח, המהווה 3% מהמחזור העסקי של לוגיסטיקר בין החודשים ינואר עד אוקטובר שנת 2002, כפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם המאריך. בסך הכל שולם ללוגיסטיקר מקופת הפירוק סכום של 4,320,695 ש"ח.

5.       אף בעניין שווי הטובין שעוכבו התקיימו חילופי דברים בין הצדדים והתעוררו ביניהם חילוקי דעות. גישתה של המשביר הייתה, כי נושה מובטח מכוח עיכבון יכול להיפרע כדי חובו המוכח ולא יותר מאשר שווי המיטלטלין המעוכבים, בעוד שעל-פי גישתה של לוגיסטיקר, משעה שקבע בית המשפט כי זכות העכבון הופעלה כדין, ואף שוחררו הנכסים המעוכבים, אין עוד מקום לבחון את שוויים. חרף זאת, הציגה לוגיסטיקר לדרישת המפרקים מסמכים לפיהם שווי הטובין שעוכבו הינו 15,158,292 ש"ח, קרי - סכום הגבוה מסכום החוב הנטען (ראו: נספח יד' לבקשה). יש לציין כי בהליך שהתקיים בעניין בקשת הנאמנים, העריכה המשביר את שווי הטובין המעוכבים בסכום של 14,325,000 ש"ח ואילו לוגיסטיקר העריכה את שווים בכ- 5,000,000 ש"ח.

6. בבקשה שלפניי, מלינה לוגיסטיקר על הפחתת סכומים שונים מן החוב, בסך כולל של  35,683 ש"ח, באופן שרירותי ומנימוקים שאין בהם ממש, כגון שהסכומים אינם מופיעים בספרי המשביר או שכלל לא אושרו לתשלום על-ידה. לדעתה, אין די בטענות כלליות ובלתי מפורטות אלה כדי לדחות את תביעת החוב, הנסמכת על חשבוניות שהוצאו למשביר, ואשר עד כה, לא היו שנויות במחלוקת. עוד מלינה לוגיסטיקר על אי-אישור החוב שנוצר בגין שירותי האחסון במחסן הציוד, אשר סופקו, לטענתה, במסגרת ההתקשרות הכוללת בין הצדדים. בנוסף על החזר הסכומים הנ"ל, תובעת לוגיסטיקר פיצויי קיום עקב הפרת ההסכם בסכום של 356,880 ש"ח, המגלם את אובדן הרווח שהייתה מקבלת על-פי ההסכם ממועד הודעת הביטול (17/10/02) ועד מועד החתימה על ההסכם החדש למתן שירותים (19/11/02) (ראו החישוב המצורף כנספח כד' לבקשה). לחילופין, מגיע ללוגיסטיקר, לשיטתה, החזר הוצאות בסך 183,600 ש"ח שנגרמו לה עקב האחסנה והשמירה של הנכסים המעוכבים (כ- 225,000 פריטים) במהלך תקופת העיכוב, וזאת על-פי הוראת סעיף 8(א) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים"). כמו כן, לטענת לוגיסטיקר, יש להורות על החזר חלק מן ההטבות שהעניקה למשביר עם כריתת ההסכם המאריך, הכוללות הנחה בשווי 750,000 ש"ח על השירותים שניתנו במהלך חודש דצמבר 1999, ורכישת חומרת מחשב ייעודית לצורך מתן השירותים למשביר בעלות של 600,000 ש"ח. בסעיף 7 להסכם המאריך התחייבה המשביר כי אם תקצר את תקופת ההתקשרות תחזיר את חלקן היחסי של ההטבות לפי התקופה שקוצרה, ובהתאם לכך, עליה להשיב ללוגיסטיקר סכום של 766,935 ש"ח כנגד קיצור תקופת ההתקשרות ב- 20 חודשים ו- 14 ימים. על כל הסכומים הנתבעים יש להוסיף, לטענת לוגיסטיקר, הפרשי הצמדה וריבית ממועד התגבשות כל חוב וחוב ועד למועד התשלום בפועל, וזאת על-פי האמור בהוראת סעיף 11.1 להסכם, בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק ריבית והצמדה"), ובהוראות סעיף 353 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות") ותקנה 53 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז-1987 (להלן: "התקנות הפירוק") המפנות בנושא זה לדיני פשיטת הרגל. נכון למועד הגשת הבקשה, מסתכמים הפרשי ההצמדה והריבית, לפי חישוביה של לוגיסטיקר, ב- 687,007 ש"ח.

7. המפרקים טוענים כי יש לסלק הבקשה על הסף, מחמת שהוגשה בשיהוי רב - בחלוף כחצי שנה ממועד התכתובת האחרונה בין הצדדים - ובלא שצורף כונס הנכסים הרשמי כמשיב לבקשה אלא בדיעבד, לאחר שהוגשה. בכך, לטענתם, חרגה לוגיסטיקר מהוראת תקנה 40 לתקנות הפירוק, המחייבת פנייה לבית המשפט תוך 30 ימים מהחלטת המפרק, ומן החובה שבדין לצרף את כונס הנכסים הרשמי לכל הליך המתנהל לפי פקודת החברות.  בתגובתם לבקשה גופה, כופרים המפרקים בזכותה של לוגיסטיקר, המועלית לראשונה בהליך זה, לקבל פיצויי קיום עקב הפרת ההסכם, והם טוענים כי חוב זה אינו בר-הוכחה בפירוק, ואינו נכלל בגדר החובות המובטחים בעיכבון. כן חולקים המפרקים על גובה הסכום ועל אורך התקופה בגינה נדרש הפיצוי. המפרקים ממשיכים וטוענים, כי לוגיסטיקר אינה עונה על התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק השומרים ולכן אינה זכאית לשיפוי מכוחו. לעניין דרישת לוגיסטיקר לקבל החזר בגין ההטבות שניתנו למשביר בהסכם המאריך, טוענים המפרקים כי אף זו לא עלתה אלא כעשרה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה הקודמת, ומכל מקום, לוגיסטיקר היא היא אשר ביטלה את ההסכם, ועל כן, אינה זכאית להחזר. לחילופין, טוענים המפרקים כי ההסכם שנחתם ביום 2/9/02 ביטל את ההסכם המאריך, וכי זכות העיכבון אינה חלה עליו. עוד טוענים המפרקים כי זכות העיכבון הופעלה לגבי חובות שמקורם בהסכם מיום 25/6/98, ואילו שכירת מחסן הציוד התבצעה על-פי הסכם נפרד, שנחתם ביום 24/5/93 בין המשביר לבין ממן. אשר ליתר הסכומים שהופחתו מן החוב, טוענים המפרקים כי ניתנה ללוגיסטיקר הזדמנות לבסס את החובות הנטענים על-ידה, והיא רשאית לערער על הכרעת המפרקים בנוגע לחובות אלו בדרכים המקובלות בהליכי פירוק. המפרקים אף סבורים כי לא ניתן לתבוע הפרשי ריבית והצמדה על חוב מובטח בהסתמך על הוראות פקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") העוסקות בתביעות חוב של נושים לא מובטחים. לסיום, מחזיקים המפרקים בעמדתם כי לוגיסטיקר אינה יכולה להיפרע אלא כדי שווי הנכסים המעוכבים (שהוערך על-ידה בכ- 5,000,000 ש"ח), וככל שחבה לה המשביר חובות אחרים, עליה להגיש בגינם תביעת-חוב כשאר הנושים או תביעה רגילה באישור בית המשפט.

דיון

א. כללי - החיוב הנערב מכוח זכות העיכבון

8.       דיוננו מתחיל, אפוא, מן הנקודה בה הסתיים הדיון בבקשת הנאמנים, בהכרה בזכות העיכבון החוקית של לוגיסטיקר, המקנה לה מעמד של נושה מובטח בפירוק לפי סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל. השאלה המרכזית העומדת להכרעה הפעם היא, אלו חיובים חוסים תחת זכות העיכבון?

9. כבר עמדנו על כך שזכות העיכבון, היא הזכות לעכב נכס כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב, כפופה לשתי מערכות דינים: האחת, היא ההסדר החקיקתי הכללי המצוי בסעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"), המתווה את קווי דמותה של זכות העיכבון במשפט הישראלי וקובע כללים אחדים בעניין הפעלתה, מהותה והיקפה של הזכות; מערכת הדינים השניה, מורכבת מהוראות העיכבון הסטטוטוריות, היוצרות זכות עיכבון לנושים מסוימים (ראו: ע"א 97 /1776 אאורליה ליבוביץ - בית מלאכה לתפירה נ' גדעון אוברזון - תעשיות אופנה (1976) בע"מ, פ"ד נד(3) 49, 56-57; רע"א 93 /5095 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח (לא פורסם); רע"א 00 /6492 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' מאזן אמין שחיבר, פ"ד נו(5) 925, 931).

10. הגדרת החיוב הנערב מכוח זכות העיכבון משתנה בהתאם למקור הזכות, לפי התנאים הקבועים בהוראה הסטטוטורית הספציפית היוצרת את זכות העיכבון או לפי תנאי ההסכם שבין הצדדים המעמידים זכות כזו. רובן של הוראות העיכבון הסטטוטוריות מגדירות את החיוב הנערב כחיוב כספי שלא קוים במועד. כן ניתן לראות, כי בדרך-כלל, מחייבות הוראות העיכבון כי החיוב והנכס המשמש כערובה לחיוב יהיו קשורים לאותה עסקה, כלומר, שחיוב התשלום של החייב נולד עקב העסקה שבגדרה נוצר גם חיובו של הנושה למסור את הנכס לחייב (ראו: נ' זלצמן עיכבון (תשנ"ט-1998) 158, 170-172 (להלן: "זלצמן"); מ' דויטש קניין, כרך ב' (תשנ"ט-1999) 243-244 (להלן: "דויטש")). בכלל זה, יבוא גם חיוב שנולד עקב הפרת החוזה שבין הצדדים (ראו: הוראת סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"); ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה, חלק ב' (1991) 1099-1101 (להלן: "קציר"); זלצמן, בעמודים 144-149, 172; דויטש, בעמוד 250). בהחלטה הקודמת הבהרתי, כי המושג "עסקה" הוא רחב ויכול לכלול מספר עסקאות נמשכות בין הצדדים. ההבחנה בין עסקה אחת לעסקאות אחדות היא הבחנה עובדתית, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו. במסגרתה, יובאו בחשבון שיקולים שונים, ביניהם, תוכן ההסכם, הסדרי התשלום שנקבעו, אופי המלאכה או השירות ופרק הזמן במהלכו נעשו, וכן שיקולי מדיניות החורגים מגבולות המקרה הנדון באשר להיקף פרישתה של זכות העיכבון (ראו פסקאות 11-13 להחלטה והאסמכתאות השונות הנזכרות שם).

11. שיעורו של החיוב אפשר שיהיה קצוב או בלתי-קצוב, דוגמת שכר ראוי או פיצויים בשל הפרת חוזה. עצם קיומו של החיוב עשוי להיות שנוי במחלוקת בין הצדדים, ועדיין לא יהיה בכך כדי למנוע שימוש בזכות העיכבון. יתר על כן, נקבע בפסיקה, כי נושה בעל זכות עיכבון (למעט זכות עיכבון של עורך-דין הנגזרת מסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961) אינו מחויב לממש את זכותו על דרך של הגשת תביעה עצמאית, אלא הוא רשאי לממשה על דרך של הגנה מפני תביעת החייב להשבת העיכבון (ראו: ע"א 735/88 יובל צברי ואח' נ' צבי נוימן ושות', חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד מה(4) 337, 341; עניין ארבן הנ"ל; ע' לוין "עיכבון להבטחת חיוב בלתי קצוב", משפטים ז (תשל"ז) 497; זלצמן, בעמודים 163-164, 176-177; דויטש, בעמוד 288). יחד עם זאת, בפרט באותם מקרים בהם החיוב הנערב שנוי במחלוקת, יש טעם מיוחד לחייב את הנושה לפרט את סכום החיוב שבגינו הופעל העיכבון. כך הוסבר בפסק-דינו של השופט טירקל בעניין שלדות הנ"ל:

"יש שהשימוש בזכות העיכבון ייראה כשימוש שלא בתום-לב כאשר הנושה לא נתן לחייב הודעה מפורטת בדבר מימוש הזכות, בדבר מהות החוב, שיעורו ואופן חישובו, ובייחוד כאשר החוב איננו קצוב או שיש מחלוקת בין בעלי-הדין ביחס לשיעורו... תכלית ההודעה היא להביא לידיעת החייב את דבר מימוש הזכות, ולהעמידו על מהות החיוב שהנושה תובע ועל שיעורו. היא תאפשר לחייב לפעול לשחרור הנכס מן העכבון, וכך למנוע או להקטין את הנזק העשוי להיגרם לו כתוצאה מן העיכוב. יש לכך חשיבות מיוחדת במקרים בהם החוב אינו קצוב, או כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לשיעורו. במובן זה, חובת ההודעה מהווה אמצעי לוויסות או לריסון של כוח העיכוב המסור לנושה". (שם, בעמוד 936, וראו גם: ע"א 73 /270 שומוט בע"מ, ואחרים נ' בן ציון פוזיילוף, ואחרים, פ"ד כט(1) 393, 395; ע"א 88 /488 השחף נתניה מפעלי גילול וחיתוך נייר (1982) בע"מ נ' סולניר בע"מ ואח', פ"ד מה(4) 204, 213; עניין ארבן הנ"ל; לוין, בעמוד 502; זלצמן, בעמודים 254-255; דויטש, בעמודים 286-288).

ואמנם, בהצעת חוק דיני ממונות, המשלבת בין הוראת סעיף 11 לחוק המיטלטלין לבין הוראות העיכבון הסטטוטוריות, מוצע לעגן את הדרישה ליתן פרטים אודות החיוב כתנאי מהותי לחוקיות העיכוב. על-פי האמור בסעיף 673 להצעת החוק, יהיה הנושה זכאי לעכב נכס רק אם מסר לחייב, טרם העיכוב או מיד בתחילתו, דרישה המפרטת בפירוט סביר את מהות החיוב, מקור החיוב ושיעורו.

ב. החיובים שבמחלוקת

חיובים הנובעים מן ההסכם

12.   בהחלטה הקודמת, קבעתי כי לעניין זכות העיכבון, נרקמה בין הצדדים עסקה אחת, המבוססת על ההסכם שנכרת ביניהם ביום 25/6/98. מן הראוי לחזור על הדברים שנאמרו בהקשר זה, מפאת חשיבותם לצורך ההכרעה בבקשה שבכאן: 

"ההסכם מיום 25.6.98 מהווה הסכם מסגרת למערכת היחסים העסקית בין הצדדים שנמשכה על פני שלוש שנים, ועל בסיסה ניתנו השירותים השונים. אמנם בהסכם לא נקבע מראש היקף שירותים כולל או כמות מסוימת של טובין שיסופקו ולא נקבעה מראש תמורה כוללת, אך אין בכך כל רבותא, אי-קביעה שכזו היא, מן הסתם, פועל יוצא של אילוצי המבקשת, אשר אספקת הסחורה אליה לא הייתה תלויה בה, כי אם בגורמים אחרים. מאידך גיסא, חוץ מהכמות, כל הפרטים לחישובי התמורה היו ידועים, לרבות מדדי הביצוע. כמו כן לא התנהל משא ומתן מחודש לקראת כל משלוח של טובין, שכן ברי היה לצדדים שכל המשלוחים כפופים לאותו הסכם שנכרת ביניהם. על פי ההסכם, משהגיעה הסחורה היה על המשיבה לפעול בהתאם להסכם. לא נאמר כי היא יכולה להשתחרר ממנו, ממילא אם לא הייתה פועלת על-פי החוזה, יכולה היתה המבקשת לתבוע ממנה פיצויים בגין הסתמכותה על החוזה. סיכומו של עניין, לפנינו עסקה אחת, משכך זכאית, לכאורה, לוגיסטיקר לעכב משלוח טובין גם בגין חובות שנוצרו ביחס לטובין שכבר שוחררו על ידה." (שם, פסקה 14).